החיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות...

כשאני רואה אותו הכול משתנה. מראה פניו מאיר לי את היום, חיוכו מעודד את מצב רוחי, מילותיו האוהבות מחזקות את נפשי הרעבה והפגועה. הוא הכול בשבילי, הוא החיים שלי. בזכותו עודני בין החיים. אני שואפת אותו דרך אפי, כמו אוויר לנשימה, ממלאה את ריאותיי, קיבתי וכל גופי ואיבריי בו, במהותו, בכול מה שהוא אוהב ואומר. ואני בולעת אותו בתשוקותיי שלעולם לא נחות, בחיותי השוקקת לתחושה נעימה של ליטוף, לטעם מגע אדם. והוא טעים. כמו סם הוא בשבילי ואני מתמכרת לתזוזות שלו ולקולות שלו, לאנחות ולגניחות, לעליות ולירידות, לרגיעות. כל רגע איתו הוא מנה החודרת ישירות למרכז ההוויה, לדם, לנפש, וכול רגע בלעדיו הוא כמו נצח. כמו מכורה נכנסת לקריזות בלעדיו, מזיעה בכול הגוף ורועדת, בוכה, צועקת שיחזור, שארגיש אותו רק עוד פעם בתוכי וזהו, שלא יעזוב, לא עכשיו, שאני אמות. עד שהוא בא ומרגיע, ממלא אותי בתחושת סיפוק עילאית. אני לא יכולה לחיות יום אחד בלעדיו, הוא האנרגיה שבעזרתה אני חיה. בלי לשמוע את קולו אני כמו מתה, מסתובבת רק גופה ללא רוח חיים. בלי לראות את פרצופו אני כמו ערפד צמא לדם ולתחושת תמימות מתוקה. בלי להרגיש אותו אני כמו מפלצת פצועה זועקת זעקת מוות אחרונה. והיא לשווא. והוא המושיע שלי, מציל אותי מעצמי, מרחיק אותי ממה שפוצע את נפשי העדינה והפרועה והורג אותה. הוא האור בקצה המנהרה, הוא התקווה היחידה בחיי. הוא הכוכב שמנווט את דרכי בעתות מצוקה ומחשך, דואג שלא אלך לאיבוד בעולם המאיים והמרצח. והוא גם המלאך ששומר עליי, כנפיו הלבנות והגדולות מגינות עליי מלהיפגע, שומרות שלא אכאב. לעולם הוא לא יפגע בי, לא יעז אפילו לצעוק עליי. הוא לא יחלום לקחת לי את האור, להוציא את הרוחות ממפרשיי. לא יעז לתת למחשבה לעבור במוחו ולו במסלול הקצר ביותר. הוא לעולם לא יעזוב אותי, הוא לא יכול בלעדיי. אני כמו האוויר לנשימה בשבילו, אני כול חייו...