"קומה 3 - מחשבות, רעיונות, אידיאולוגיות וכלי בית"

"בעולם שאני רואה - אתה אורב לדישונים ביערות הקניונים הלחים שמסביב להריסות מרכז רוקפלר. אתה לובש בגדי עור שיחזיקו עד סוף חייך, אתה תטפס על ענפי הקודזו העבים, הכרוכים סביב מגדל סירס. אתה תראה דמויות זעיות קוטפות תירס, ומניחות רצועות של בשר צבי על נתיב ריק של הריסות כביש מהיר נטוש." טיילר דירדן, מועדון קרב.

אין ספק שאנו חיים בעולם בצורה לא טבעית.
אתה קם בבוקר לצלצול שעון מעורר צורמני, או לקול משאית הזבל מלמטה, אתה מצחצח שיניים על מנת לשמור עליהם מהזבל התעשייתי שאתה אוכל, כי זה מה שמוכרים בסופר. אתה יורד למטה, נכנס למכונית, לוחץ על הגז, ונוסע על הילוך ראשון לעבודה, כי איתך עושים את זה עוד עשרות אלפי מכוניות, בדיוק באותה השעה, ובכל מכונית - אדם אחד.
כל פעם שאני נתקע באוטובוס, למשל, אני נחרד נוכח המחשבה כי הייתי יכול להיות עכשיו בחוץ, מגיב לעולם בצורה ישירה, לא כלוא לשעה הקרובה, ומאולץ לראות את הכל דרך זגוגית הרכב או קרון הרכבת. מה אני? דג?! אני שואל את עצמי, תוך כדי שאני מחליף רכבות או אוטובוסים.
זה עובר לכולנו בראש. רציונאלים ורומנטים כאחד שמים לב לניכור שהתרבות האנושית יוצרת בין האדם לבין סביבתו. הכל עובר דרך מסננים, - תקשורת אנושית, אורבניזם, הון וכלכלה - ועוד עשרות מנגנונים שכולנו שותפים להם, וכל אחד, בדרכו שלו, מוצא את אמצעי ההתמודדות.
חלק בורחים, חלק נהיים ציניים עד כדי יאוש, חלק מתאשפזים מרוב טירוף. אף אחד היום לא יוצא מזה נקי.
אתה מחפש לעצמך דרכים להכיר באמת מה זה להיות בן-אדם, מה זה באמת להיות חי. תרבות ההמונים מנסה לטשטש את זה, בכך שהיא מאפשרת, אך רק לכאורה, לכל אדם להיות ייחודי. המכנים המשותפים בחברה שכזו, הופכים להיות כל-כך נמוכים עד שקשה להסתיר את האירוניה. אותה אירוניה מגלה את עצמה בתקשורת, אומנות המונים, צריכה ופירסום, והיום היא מגיעה אפילו עד לחינוך ולחיי האהבה שלנו, עם עצמנו ועם העולם.
אז כולנו מחפשים.
אתה מחפש,
אני מחפש,
כולם.
חלק מתייאשים רק מלחשוב על לחפש, חלק לא יודעים איפה להתחיל. יש כאלה שמחפשים כל החיים.

אני?! יש לי תחושה שאני בכיוון. עוד לא מצאתי אבל אני עובד על זה...
Firefox 2